השמחה שבנו

תינוק, כשנולד, הוא חייב להיות בשמחה תמיד כי הוא חייב להתפתח וההתפתחות צריכה להיות בשמחה. לכן תמיד התינוק לא משנה מה עובר עליו הוא סקרן ושמח לגלות דברים חדשים, וכל האנושות, זאת אומרת כל האנשים המבוגרים מתייחסים אליו בשמחה, מחייכים אליו, ככה הטבע יצר את הסביבה ההתפתחותית של התינוק, שיהיה תמיד בשמחה, כי הוא חייב להתפתח, כל התפתחות היא רק מתוך שמחה. אבל אנחנו רואים שכשאנחנו מתבגרים החברה מתחילה יותר ויותר לדרוש מאיתנו דברים ופחות להיות נחמדה וסבלנית כלפינו כפי שהייתה אלינו בינקותינו. וכך נוצר מצב שהרבה מהאנשים למעשה עצובים ביומיום, רבים לוקחים כדורים נוגדי דיכאון, משתמשים במריחואנה, שותים אלכוהול, עושים ספורט יתר על המידה ולמעשה כמעט ואין אנשים רגילים ומאושרים. 

נשאלת השאלה איך ניתן להעיר את השמחה שהייתה קיימת בנו ושאולי עדיין קיימת בנו? יש כל מיני שיטות נקרא להן "מכאניות", לחייך מול המראה, לצחוק מלאכותית, לנסוע לטיולים, לעשות ספורט, לנוח, לאכול אוכל בריא, הכל טוב ויפה ויכול לעזור אבל השמחה האמיתית צריכה להגיע מבפנים, כלומר אם אתה בתהליך שיוביל למטרה שתשמח אותך, אז אתה תשמח גם אם לא תישן טוב, גם אם לא תאכל טוב, גם אם לא תחייך, אתה תשמח מבפנים, לכן חשוב למצוא יעד שאתה רוצה להגיע אליו, להיכנס לסביבה כזו שתומכת בך לעבר אותו הכיוון שאליו אתה רוצה להגיע ולעשות מעשים שיקדמו אותך אל המטרה שלך וכך תחווה את המשפט של תורת הקבלה – "שמחה היא כתוצאה ממעשים טובים", זאת אומרת כל צעד שמקדם אותך אל המטרה ישמח אותך מבפנים. 

בנוסף, האדם הוא יצור חברתי, ושמחה יכולה להיות רק בחברה, כלומר לא יכול להיות אדם בודד שיהיה ממש שמח, הוא חייב להיות בחיבור עם אנשים אחרים והשמחה היא עם הנתינה והאהבה שיש בין חבר לחבר. אפילו רוחניות אמיתית מושגת רק בחברה ולא לבד. כמו שאומרים שבעניין מצב רוח כל אחד יכול לשפר את מצב הרוח של חברו על ידי זה שרואה שחברו חשב עליו. וכמו שאומרים שאין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים, אלא בזה כל אחד יכול לעזור לשני.