הביטוי 'כיתרון האור מתוך החושך' פירושו שכל תופעה המתגלה לנו במחשבה, ברגש, בגוף, שאנו חווים בעולם הזה, יש לה שורש עליון ונקי והיא רק התגלותו של הכוח המפעיל המצוי בשורש כל התופעות. אף אם מורגשת בנו כדבר שלילי, שהרי אף ההרגשה השלילית והקשה ביותר ניתנת לייחוס לאותו כוח מחולל כל, העומד ביסוד כל התופעות שהוא, במהותו, טוב ומיטיב, מקור האהבה החלוטה, או האהבה החלוטה עצמה. השגת האור מתרחשת מתוך הופעת החושך. זאת אומרת שקודם לאור מורגש החושך והוא מתעבה יותר ויותר עד להתגלות האור, ממש כמו החשכה שלפנות בוקר, שהיא החשוכה והעבה מכל. ככל שהחושך "חשוך" יותר כך האור "מאיר" יותר. האור והחושך אינם אלא שני הבטים פנימיים – מצבים פנימיים. האור- הרגשה טובה, שמחה, על דרך מעשים טובים נתינה ואהבה, החושך- ההתקשרות לגוף, לרגש ולשכל באופן אגואיסטי הגורמת סבל מכאוב ויסורים. 

ספר הזוהר מסביר כי במובן העמוק יותר קיים רק האור, והחושך שאנו חשים אינו אלא תעתוע, תחושת פנטום שמתלבשת בנו מפאת העדר כלים לקלוט ולהכיל את האור. הקשיים, הסבל, הכאב והייסורים שהם מנת חלקו של כל אדם אינם במובן זה אלא "אחוריים" של האור. אם האור הוא שרוול של חולצה, החושך אינו אלא אותו שרוול ממש אלא הפוך.

הבעל שם טוב אמר כי גם החושך משמש לטוב, כי יתרון האור – מתוך החושך, מעלת יתרון האור ניכרת מצד החושך, כמו שהחכם ניכר מצד הטיפש, וניכרת מעלת הצדיק מצד הרשע, והתענוג מכח הנגע והיסורין, ומעלת הדעת נודעת מכח השכחה.

מכיון שכך, נמצא כי גם לחושך ולרע יש עליה ותועלת, מכיון שהחושך נעשה כעין "כסא" לטוב, ומכיון שהוא נעשה כסא לטוב יש לו קשר וחיות מהטוב, כמו יד האדם המושיט דבר למעלה אז הוא בעצמו שם. לכן, לשיטתו של הבעל שם טוב, אין לדחות "מחשבות זרות" העולות לאדם אלא לזהות את היסוד, "הניצוץ" החיובי, האלהי, החבוי בהם, ולהעלות אותו לשורשו.

באופן זה, לימד הבעל שם טוב, האדם גואל את עצמו. "הגאולה הפרטית" היא מן המצרים האישיים של כל אדם, צרותיו ופחדיו. אם ידע לזהות את הבורא בכל נקודות החושך של חייו – יגאל את עצמו ויתרום לגאולת הכלל. נאמר בשמו של הבעל שם טוב כי כל אדם צריך לבנות את "קומת משיח השייכת לנשמתו", וכך יסייע לגאולת הנשמה הכללית.