אני לא לבד, חיה את החלום מה שנקרא. הכל בסדר, מלא אקשן מסביב, כולם צריכים אותי ואני עסוקה. אז מתי זה כן מופיע? כשאני לבד. פתאום אבא שלי מסודר ולא צריך כלום, הבת והנכד לא מתקשרים כי הם התרגלו כבר להיות בבית כל היום וממילא יש סגר אז אי אפשר לקחת אותם גם אם רוצים. הבן בצבא וכשהוא מגיע הביתה בסופי שבוע, הוא נסגר ביחידת הדיור היוקרתית שלו ומשחק במחשב מהבוקר עד הערב. הבעל בעבודה והאמא במוסד שיקום, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. בדרך כלל כולם צריכים משהו, איזה משהו, שאאכיל אותם, אקפיץ אותם, אשחק איתם, אשעשע אותם, לפעמים אפשר להשתגע מזה, אין לי רגע לעצמי ופתאום, כלום. הנה, רציתי רגע לעצמי, קיבלתי אותו. הרגע הזה הוא מחריד. מלא בבדידות. הם כולם שם, עם עולם מלא בסיפוקים ואילו אני, לבדי, בעולם המלא בכלום. 

חייבת למצוא משמעות ומהר, אחרת הבדידות תסדוק את החומה הבצורה המגדירה אותי. היכן היא, המשמעות הזו. עיתונים כבר מזמן נשרו מעולמי ולא מצליחים ליצוק בי תוכן. טלוויזיה מחדדת בי את התחושה המאיימת של הבדידות. הצעקות הבוקעות משם מהדהדות אל תוכי, מבעיתות את נשמתי. מחליטה להתקשר למישהו, כדי להפיג את הבדידות, אבל למי? מתקשרת לבן והוא מודיע שעקב החלטות מלמעלה למעלה, כל הבסיס נשאר חודש בבסיס כדי לא להיחשף לקורונה. חוששת להתקשר לאבא הזקן, כי עם כל הכבוד לבדידות, סידורי קופת חולים הם לא הדרך להפיג אותה. 

מתיישבת מיואשת על הספה. מקשיבה למיכאל לייטמן http://laitman.net/ לא עובדת כבר מעל חצי שנה בגלל הקורונה ופתאום מבינה שבניגוד למה שחשבתי בתחילת חודש מרץ, אולי זה לא תענוג גדול כל כך לפנות כל כך הרבה שעות ביום לחוסר מעש. לפתע מצלצל הטלפון, קול נמרץ ועליז בוקע מהצד השני, "סבתא, אמא ואני החלטנו שאנחנו באים לבקר אותך למרות הקורונה. בעצם רק אני אבקר אותך, אמא תבקר במיון". הלכה גברת בדידות ובמקומה הופיע אדון פחד.