המילה הדדיות מעוררת בי את המילה הד. ישנו משל על נער שרצה עצות מה לעשות בנוגע לנערתו והוא הולך לעמק המופלא הנמצא בין מצוקי האזור ומתחיל לשאול שאלות וההד עונה. אנו חיים בתוך עצמנו וכל מה שמצטייר לנו כמציאות בתוכנו ומחוצה לנו זה הכול בפנימיות שלנו. אין באפשרותנו לחוש משהו מבחוץ. גם כשנדמה לנו שאנו מרגישים ומתרגשים עם מישהו שמספר לנו משהו שממש מעורר בנו רגשות התרגשות, עצבות, שמחה או כעס, הכול בעצם בתוכנו בלבד. מתוך הפנימיות שלנו אנו מזדהים או מתרגשים אבל זה לא שאנחנו מרגישים את האחר, אנחנו תמיד מרגישים רק את עצמנו. כמו במשל על הנער השומע רק את עצמו שחוזר אליו כהד מהעמק, כך אנחנו בחיינו שומעים ורואים רק את פנימיותנו, אם אנו רואים רע או טוב, שמחה או עצב, זה הכול השתקפות שלנו. 

יש אנשים שיתנגדו לכזאת תפיסה כי היא תעמיד אותם לרוב באור שלילי או כביטוי אלים ויהיה להם קושי לקבל שכל הרוע הזה נמצא בתוכם. כשאנו מדברים על עזרה הדדית אנו רוצים לראות את עצמנו כטובים יותר, כמתחשבים באחר ועושים מעשה לשפר את הסביבה שלנו, את מצבו של האחר. העובדה שאנו מרגישים רק את עצמנו מביאה אותנו כמובן לדאוג רק לעצמנו, ההרגשה שרק אנחנו קיימים וכל שאר האנשים בעצם מפריעים לנו במימוש האני שלי, גורם לנו בעצם להזיק לאחר. אם לא הייתה בנו ההרגשה שרק אנחנו קיימים לא באמת היינו רוצים להזיק לאחר. כך נבראנו, למה דווקא כך? זה כבר סיפור אחר. 

כולנו רשת אחת, חיים במערכת אינטגרלית וברגע שאחד עושה תנועה אחת קלה, הוא מניע את האחרים, כך שאם אני לוקחת משהו לעצמי באופן אוטומטי אני בעצם לוקחת למישהו אחר. הרצון שלנו לעזור למישהו אם כן, מאיפה הוא מגיע? אולי בגלל שאנחנו רוצים לשפר במשהו את ההרגשה שלנו בתוך תוכנו? אולי זה לא מודע בכלל? אולי משהו אחר מניע אותנו לחשוב שיש משהו אחר מחוצה לנו? עזרה ההדדית למשל צריכה להיות משני הצדדים כשמה. אז יוצא שאם אין אף אחד חוץ ממני למי אני נותנת עזרה הדדית?