אנחנו עשר בנות שנפגשות לשיחה טלפונית בכל בוקר בשעה שש וחצי. בהתחלה לא ששתי להתחייב למפגש בוקר קבוע שכזה, למרות שמטרתו חשובה והוא מיועד לתעל את הכוונות והרגש אל הכיוון הנכון מדי בוקר מחדש. ניסיתי לתרץ את זה בסדר חשיבות, יש לי הרבה מאוד מחויבויות לאורך היום, זה לא פשוט להתחייב לקום כל בוקר בשעה מוקדמת כל כך. בקיצור, אולי לא זיהיתי את המפגש כמספיק חשוב.
מי שעזרה לי לקיים את מפגשי הבוקר הייתה לא אחרת מאשר חתלתולה קטנטנה וחכמה להפליא, פונצ'י שמה. בכל בוקר היא הייתה ממתינה לי בהתרגשות, מלווה אותי בצחצוח השיניים, בהתארגנות, עומדת ומתבוננת בי מחברת את הכלבה הפראית שלנו לרצועה ו… הופ, יוצאים לדרך. בעודי מתחברת לשיחת העשירייה, היא כבר הייתה מלאה במעשי קונדס קטנים ומקסימים, מסתחררת סביב הכלבה, מסתקרנת מאתגר חדש שלא ניסתה. החתולה הפכה את טיולי הבוקר למשהו שחיכיתי לו. מדי פעם הייתי מצלמת את החתולה והכלבה משתעשעות להן יחדיו' ומעבירה את הצילום אל העשיריה שלי, צילום שהתקבל תמיד בתרועות ובתקווה לעולם טוב יותר, בו ישכון חתול עם כלב ובו בני אדם לא ידעו עוד מלחמה.
עברו חודשים ובלי ששמתי לב, ליבי נשבה בקסמיה של החתלתולה. כוס הקפה של אחרי טיול הבוקר לווה תמיד בקערית חלב לפונצ'י. שתינו לגמנו יחד והסתכלנו מזועזעות על המחילות החדשות שחפרה הכלבה בגינה, וכשזו התפרעה מדי, הייתה החתולה קופצת אל צמרת העץ שבחצר הבית וממתינה עד יעבור זעם. ואז היא נעלמה. בהתחלה הלב ממש נשבר מזה. חיפשתי אותה, קראתי לה, כלום לא עזר. הייתה חתולה כל כך ידידותית ודברנית, שכל מי שזכה להכיר אותה אמר לי שכנראה מצאה בית חדש. מה יהיה עם העשירייה שלי, עלה חשש בליבי. בלי פונצ'י שלי לא אצליח לרצות לקום כך כל בוקר.
עבר כבר חודש מאז היעלמותה. החלפתי את סיבת ההתעוררות שלי בבוקר מאהבת חתול לאהבת אדם. עדיין מתגעגעת אליה, אבל מי יודע, אולי היא מלווה עכשיו מישהו אחר לעשיריה משלו.